כיצד נתמודד עם הבריונות ברשת?
מאת: נירית צוק , חוקרת תרבות הילד והנוער, מרצה בבתי ספר וארגונים, ומנכ"לית פורטל עשר פלוס להורים.
לאחרונה התפרסם בתקשורת מקרה נוראי המתאר את ניסיון התאבדותו של נער בן 14, מבאר שבע, שסבל מחרם ומהתעללות קשה מצד חבריו ללימודים, ובעקבות כך ניסה לשים קץ לחייו. לצערנו המקרה הזה אינו המקרה הראשון של בריונות, ובשנים האחרונות מתפרסמים בתקשורת יותר ויותר מקרים קשים של בריונות הן במרחב הפיסי והן ברשת, כאלו הכוללים הצקות, התעללויות, חרמות, שיימינג ועוד.
נתונים מדאיגים של מוקד 105 להגנה על ילדים ברשת, מעלים תמונת מצב מדאיגה, לפיה בשלוש השנים האחרונות התקבלו כ-30 אלף תלונות הנוגעות לפגיעה בילדים ברשתות החברתיות. התלונות כללו דיווח על מעשי בריונות שונים, החל מהפצת סרטונים ותמונות בעלות אופי מיני, ועד קריאה לחרמות, השפלות ושיימינג. כן צוין כי 70% מהפוגעים הם קטינים, בגילי 15-13, וכי ממוצע הגילים של הנפגעים והנפגעות הוא 14-12.
כמי שנמצאת בשטח, פוגשת הורים, נוער וילדים, ניתן לראות כי הבעיה המרכזית הקיימת כיום הינה הפער הגדול הקיים בין ההורים, המכונים עפ"י המחקר "מהגרים טכנולוגים", ובין הילדים המכונים "ילידים דיגיטליים". ובעוד הילדים עצמם שוחים כדג במים בכל מה שקשור לרזי הטכנולוגיה ולקצב השתנות הדברים המהיר הרי שההורים נמצאים מאחור. וכך נוצר מצב שבו, במקרים רבים, קיים פער בין מה שההורים יודעים על המתרחש ברשת ובין מה שבאמת קורה. והפער הזה הולך ומחריף בגיל ההתבגרות.
מחקרים מצביעים על כך שגיל ההתבגרות מתחיל כיום בגיל תשע לערך, ונמשך עד גיל 30, ואנחנו כבר יודעים שהוא מאתגר ביותר - לכולנו. בגיל ההתבגרות הילדים שלנו עוברים שינויים הורמונליים, רגשיים, קוגניטיביים וחברתיים. גופם משתנה וגם מצבי הרוח שלהם משתנים, לעיתים בקיצוניות של ממש. בשלבים אלה הם יתחילו להעדיף סגנונות לבוש מסוימים וגם סוגי בילויים עם החברים, יש כאלה שהופכים לדעתניים יותר - ואחרים דווקא מסתגרים בחדר, ונראה שהם לא מעוניינים בשיח או תקשורת כלשהי עם ההורים. כאשר אחד הדברים הבולטים בתהליכי ההתבגרות הוא הרצון לעצמאות ולגיבוש זהות אישית. הפסיכולוג אריקסון תיאר את גיבוש הזהות בתור המאפיין העיקרי של בני ובנות הנוער. לצד זאת, הם מנסים לרכוש עצמאות - אך האתגר הוא שלעיתים צרכים אלו מגיעים בדרך של התנגחות או התרסה נגד הדור המבוגר יותר, ואז נוצרים לא מעט עימותים בינינו לבין המתבגרים.
ואם נחזור לנושא הבריונות ברשת הרי שכך נוצר מצב שבו ישנם ביום יום מקרי בריונות, הצקות וחרמות שהילדים שותפים להם או יודעים עליהם, כאשר אלו כלל אינם מובאים לידיעתנו, ההורים. ובעצם, אנחנו, כהורים או כמורים, רוב הזמן כלל לא מודעים למצבים האלה והילדים מתמודדים איתם לבדם, מבלי ליידע אף אחד. מחקרים מראים כי חלקם עושים זאת בשל החשש שיאשימו אותם, חלקם מפחדים, אחרים מתביישים. וישנם גם ילדים רבים שאינם רוצים לספר על מקרה זה או אחר על מנת שלא יאשימו אותם בהלשנה או יעשו חרם נגדם. ונשאלת השאלה כיצד אנחנו, ההורים, נגיע למצב שהילדים שלנו משתפים אותנו? כיצד נשבור את מעגל השתיקה ונעלה את המודעות של הילדים לנושא הבריונות ברשת, ולחשיבות הדיווח?
קודם כל כדאי לשוחח עם הילדים על הנושא, לספר להם, בהתאם לגילו של הילד, כמובן, על מקרים אקטואליים של בריונות ברשת, ולבדוק עימם מה הם חושבים על מקרים כאלו ואחרים? האם הם נתקלו במקרים דומים? כיצד הם כיצד הם חושבים התמודדו, ושכדאי להתמודד?
בנוסף, חשוב שאנחנו, הן ההורים והן הצוותים החינוכיים, נכיר את האפליקציות והמקומות שבהם הילדים נמצאים ברשת, ואת התכנים אליהם הם נחשפים. אין זה סוד כי הילדים היום חשופים לכל חומר שנמצא באינטרנט ללא התאמה לגיל, ללא סינון וללא פיקוח. חלק מהתכנים בעיתיים ומציגים תמונה מעוותת ומוקצנת של המציאות. ולכן חשוב שנדע במה הם צופים בטיקטוק? אלו תמונות הם מעלים באינסטגרם? באלו משחקים הם משחקים, ועוד. כמו כן, מומלץ, מדי פעם, לצפות יחד עימם בתכניות שבהן הם צופים ולחוות את דעתכם, לא בשיפוטיות אלא כצפייה ביקורתית מלמדת.
לאינטרנט יש מימד של אשליה. התחושה של הכותב היא כי הוא נמצא לבד, וידו קלה על המקלדת. הוא חש כי הוא יכול לכתוב כל מה שהוא מרגיש, מתי שבא לו ואיך שבא לו. וכך נכתבות מילים שלא היו יוצאות בסיטואציה אחרת לאוויר העולם. דברו עימם על כך שמדובר באשליה, ועל מה הצד השני מרגיש כשמישהו פוגע בו. כדאי לזכור כי מושגים כמו כבוד הדדי, אמפתיה וכישורים חברתיים אינם קיימים במרחב הדיגיטלי. עליכם להסביר להם גם את המסרים שלכם לגבי המציאות ולגבי ערכים, כמו: מהי חברות אמת, מהי אמפטיה. מתי כותבים למישהו מסר בוואטסאפ פרטי, ומתי כותבים בקבוצה.
בנוסף לכך, ישנן תכנות סינון ובקרה שונות שניתן להתקין בנייד שלכם ושל הילד. מומלץ לשוחח עם הילד ולהתקין אותן מתוך שיתוף פעולה. יחד עם זאת היו ערניים לכל מקרה בו הילד אינו מתנהג כרגיל, לדוגמה: אינו ישן בלילה, לא אוכל, לא רוצה ללכת לבית הספר או לפגוש חברים, מתבודד ומסתגר בחדרו, נראה מדוכא. חשוב לזהות את הסימנים, להתערב ולברר מה קורה. במידה ואינכם מצליחים ליצור קשר עם הילד מומלץ לגשת לעזרה מקצועית.
כמו כן, כדאי ומומלץ לבדוק עד כמה אנחנו עצמנו מבלים מול מסכים, ולתת לילד דוגמה אישית. וכן, חשוב לבנות הרגליים משפחתיים. לדוגמה, ארוחת ערב ללא מסכים. כן כדאי לתכנן מראש את חופשת ראש השנה, למשל, ולתכנן בילוי עם הילדים גם ללא מסכים. אין ספק כי החשוב מכל הוא לתת לילד תחושה שאתם מתעניינים בו ובעולמו ובאמת מקשיבים לו, לתת לו את התחושה שאפשר לדבר אתכם על כל דבר, מבלי שתשפטו או תוכיחו, ושתמיד תהיו שם לעזרתו.
-
המאמר פורסם במוסף בטוחים ברשת של אגודת ניצן בשיתוף עם TheMarker Labels מבית עיתון הארץ